יחבס נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

בהתאם להסכמת הצדדים ההכרעה בתיק ניתנת בהתאם להוראת סעיף 4ג' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

התובעת, ילידה, 1976, היתה מעורבת בתאונת דרכים שארעה ביום 3.6.09 בעת שרכב מ.ר. 8978329 (להלן: "הרכב") שבו נהגה, התנגש מאחור ברכב צד ג' אשר נסע לפניה ועצר עצירת פתאום. בעת התרחשות התאונה היתה התובעת במהלך נסיעה ממקום עבודתה לביתה, ולפיכך הוכרה התאונה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

הנתבעת היתה מבטחת השימוש ברכב בעת קרות התאונה, ואינה מכחישה את חבותה כלפי התובעת.

בהתאם לגליון חדר המיון, אליו הגיעה התובעת מספר שעות לאחר קרות התאונה משגברו כאביה, התובעת סבלה מפגיעה מסוג "צליפת שוט", סבלה מרגישות והגבלה בתנועות הצוואר, וכן מרגישות לאורך הגב, התלוננה על כאבי ראש והקיאה מספר פעמים (לרבות בחדר המיון). בצילומי הדמיה לא נמצא כל ממצא גרמי חריף. התובעת שוחררה לביתה עם המלצה למעקב אורטופדי ו-3 ימי מחלה.בהמשך התלוננה התובעת על ירידה בריכוז ושיכחה וכן על חולשה כללית והופנתה לקבל טיפולי פיזיוטרפיה, אותם קיבלה במהלך החודשים 6-8/09 (16 טיפולים).

לתובעת נקבעה תקופה אי כושר של 21 יום, אולם בפועל נעדרה מעבודתה, כמוכרת בחנות בגדים, במשך 16 יום כפי שעולה מאישור המעביד ומתלושי המשכורת.

התובעת אינה טוענת לקיומה של נכות צמיתה כתוצאה מפגיעתה בתאונה.

שכרה הממוצע של התובעת לפני התאונה עמד על סך של 5,148 ₪, ובחודש 6/09, בשל העדרותה, שולם לה שכר בסך של 2,485 ₪.כמו כן קיבלה התובעת דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 2,467 (לפני הניכויים לדמי ביטוח ומס בריאות).

התובעת מבקשת פיצוי בסך כולל של 31,000 ₪, אשר מתוכם סך של 15,000 בגין נזק לא ממוני, 1,000 ₪ בגין הפסד שכר בעבר, 5,000 ₪ בגין הפסק השתכרות עתידי וכן הוצאות לעבר ולעתיד ועזרת צד ג' שניתנה על ידי בני המשפחה בעת תקופת אי הכושר.

לטענת הנתבעת התובעת אינה זכאית לפיצוי כלשהו מאחר ולא נגרם לה "נזק גוף" כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שכן פגיעתה בתאונה היתה קלה ולא הותירה כל מגבלה אצל התובעת. התובעת הרחיבה בסיכומיה בענין זה תוך הפניה לפסקי דין שונים בהם נדחתה התביעה בהעדר "נזק גוף", ולחלופין טענה כי גם באם מגיע לתובעת פיצוי הרי מדובר בסכום של 1,900 ₪ המורכב מ-900 ₪ הפסד שכר לעבר, ו-1,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובמסמכים שצורפו אליהם, אני דוחה את טענת הנתבעת כי יש לדחות את תביעת התובעת מאחר ולא נגרם לה "נזק גוף". להבדיל ממקרים אחרים בפסיקה אליה מפנה הנתבעת (אשר בחלקם כלל לא פורט איזה מסמכים רפואיים צורפו ואיזה ממצאים נמצאו אצל הנפגעים) מהמסמכים שצרפה התובעת עולה כי לתובעת נגרם "נזק גוף", אם כי אין ספק כי מדובר בנזק קל יחסית ובר חלוף והתובעת גם לא טענה לקיומה של נכות לצמיתות.העובדה שמדובר בפגיעה בת חלוף אין בה כדי לגרוע מכך שיש בה לגרום לאי נוחות, כאבים, ופגיעה באיכות החיים של הנפגע בסמוך לאחר התאונה, והא ראיה, במקרה זה, שבבדיקת התובעת לאחר התאונה אכן נמצאו ממצאים של רגישות ומגבלת תנועה, והיא הקיאה. התובעת נעדרה מעבודתה ונזקקה למנוחה ולטיפול פיזיוטרפי לא קצר על מנת להתגבר על מכאוביה, ואין מדובר בתביעה המבוססת אך ורק על תעודת חדר מיון ותלונות סוביקטיביות בלבד.

אשר על כן אני מוצאת את הפיצויה ראוי לתובעת, אשר על הנתבעת לשלמו, בסך של 6,500 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 11% ומע"מ, וכן בהחזר אגרה ששולמה. הסכום שנפסק הינו מעבר לדמי הפגיעה ששולמו לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי. ככל שלתובעת שולם על ידי המוסד לביטוח לאומי סכום נוסף מעבר לזה הכלול באישור שצורף לסיכומיה, בגין פגיעתה בתאונה, הנתבעת זכאית לנכות סכום נוסף זה מהסך שנפסק על ידי.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"א, 11 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: